ספר המצוות לרס"ג, מצות לא תעשה רנ״ג

« ספר המצוות לרס"ג Positive Commandments ספר המצוות לרס"ג Laws of the Courts, Introduction »

253 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

והמעשר למת. ולטמא. ולאנחות. כתיב בפרשת תבא לא אכלתי באוני ממנו. ולא בערתי ממנו בטמא. ולא נתתי ממנו למת. והן שלש אזהרות. שלא ליקח מדמי מע"ש ארון ותכריכין למת. כדדרשינן בפרק בתרא דמע"ש ובספרי תבא עיי"ש. ושלא יסוך בשמן של מע"ש את המת. כמו שדרשו ביבמות פרק הערל ע"ד ע"א ובירושלמי ריש פ"ב דמע"ש. ועל זה באה אזהרה דלא נתתי ממנו למת. ולאו דלא בערתי ממנו בטמא בא להזהיר שלא לאכול מע"ש בטומאת הגוף ושלא להדליק בשמן טמא של מע"ש. כדאמרינן בפרק הערל ובפרק בתרא דמכות. ולאו דלא אכלתי באוני ממנו בא להזהיר שלא לאכול מע"ש באנינות כדאיתא התם. ושלשת לאוין אלו מנאום הבה"ג וסייעתו ז"ל וכן הרמב"ם וסייעתו ז"ל. ואע"פ שלא נאמרו בלשון אזהרה אלא בדרך וידוי. מ"מ שפיר חשיבי לאוין גמורים. כמו שביאר הרמב"ם ז"ל בשורש שמיני. אלא שהרמב"ן ז"ל השיג עליו ומסיק שאין למנותן משום שלא נאמרו בלשון אזהרה אלא בלשון וידוי עיי"ש שהאריך בזה. וגם הסמ"ג לאוין רנ"ט חוכך לומר שאינן באין במנין עיי"ש. וזו היא ג"כ דעת רש"י ז"ל בפרק הערל ובפ"ב דפסחים. וכן דעת מהר"ם חלאוה ז"ל בחי' לפסחים שם עיי"ש. וכן דעת הראב"ן ז"ל בספרו סי' י"ח עיי"ש. ועיקר ראי' של הרמב"ן והסמ"ג היא מסוגיא דפרק הערל ופרק בתרא דמכות. אבל כבר הרגישו התוס' שם בפרק הערל ע"ג ע"ב בד"ה והיכן מוזהר וכו' דמסוגיא דפ"ב דפסחים כ"ד ע"א מתבאר דקרא דלא בערתי ממנו בטמא הו"ל אזהרת לאו עיי"ש ובמש"כ הרש"א ז"ל שם. וכבר מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בפיה"מ פ"ג דמע"ש ובפ"ג דמכות פירוש סוגיא דפרק הערל ופ"ג דמכות שם. באופן שאין שום מקום להוכחת הסמ"ג והרמב"ן ז"ל משם עיי"ש בדבריו. וכבר האריכו האחרונים ז"ל בזה הרבה. וקצתם רצו לעשות בזה סוגיות חלוקות. ואחרים אמרו שאין בזה מחלוקת ולכ"ע הנך תלתא לאוי לאוין גמורים הן. ולכן לא אאריך במה שכבר האריכו הרבה. אבל הנני מוסיף רק במה שלא הרגישו כולם. דלכאורה יש ראי' מוכרחת דאזהרת לאו דאכילה באנינות לא נפקא לן מקרא דלא אכלתי באוני ממנו. מדברי הירושלמי ריש פ"ב דמע"ש. וריש פרק בתרא דיומא דמייתי התם ראי' דשתייה בכלל אכילה מדכתיב לא אכלתי באוני ממנו. והא ודאי גם שתייה אסורה לאונן. אלא ודאי שתייה בכלל אכילה עיי"ש. והשתא אם איתא דקרא דלא אכלתי באוני ממנו הוא אזהרת לאו מטעם שביאר הרמב"ם ז"ל בשורש שמיני משום דכל שגזר הכתוב שננקה נפשותינו בשנשלול ממנו הפועל הפלוני והפלוני. אותו הפועל הוא מכלל מצות ל"ת. ובאמרו אני לא עשיתי כך. ידענו שהוא מוזהר ממנו באזהרת לאו עיי"ש בדבריו. א"כ הדבר תמוה מאי ראי' היא זו לומר דשתייה בכלל אכילה. והרי אע"ג דודאי גם שתייה אסורה באנינות מ"מ י"ל דלאו ליכא אלא באכילה בלבד ולא בשתיי'. ולכך כתיב לא אכלתי באוני ממנו. ולעולם שתייה אינה בכלל אכילה. אלא ודאי ע"כ מוכרח מזה דלא אכלתי באוני אינו לאו אלא לשון וידוי בעלמא וכדעת רש"י וסייעתו ז"ל. ולזה שפיר מוכיח בירושלמי דכיון דודאי גם שתייה אסורה לאונן. אמאי אינו מתודה אלא על אכילה ולא על שתייה. אלא ודאי גם שתייה בכלל אכילה. ועיקר איסור אנינות לא נפק"ל אלא מדכתיב בה שמחה באכילה ושתיית מע"ש כמש"כ הסמ"ג והרמב"ן ז"ל. אבל להרמב"ם ז"ל וסייעתו דלא אכלתי באוני ממנו הוא מצד עצמו אזהרת לאו. משום דמאחר שנצטוינו לשלול אותו מנפשנו לומר לא עשיתי כך וכך. הוא בהכרח איסור לאו. א"כ ודאי אפשר לומר דשתייה אין בה אזהרת לאו. ולכך אי אפשר להתוודות עלי' ולשלול אותה מנפשנו. דא"כ תהי' בכלל אזהרת לאו: ואמנם בלא"ה עיקר סברת הרמב"ם ז"ל בזה נפלאת היא בעיני ואינה מובנת לכאורה כלל. דאטו עבירת עשה לא עבירה היא. ולא שייך בה לומר שצוה הכתוב להתוודות עלי' ולנקות נפשו ממנה. והיכי איכא למשמע שיש בדבר אזהרת לאו ממה שצוה הכתוב שנשלול אותה עבירה מנפשותינו שלא עשינו אותה. אזהרת לאו מאן דכר שמה. ודילמא עבירת עשה הוא דאית בה. והנה הרמב"ן ז"ל כתב שם בשורש שמיני וז"ל ואני לא באתי לידי המדה הזאת. כי מן הנראה מדברי רבותינו בתלמוד אין מניעה בתורה שלוקין עלי' באה מן הכלל. אבל אלו וכיו"ב לאו הבא מכלל הן. שנצטוינו אנחנו החיים לאכלו בטהרה לפני השם ובשמחה. ולא באנינות ולא בטומאה ולא לתת ממנו למת וכו' עכ"ל עיי"ש. והנה כל האחרונים ז"ל בכל מה שהאריכו להשיב על כל דברי הרמב"ן ז"ל בשורש זה. לא שמו לבם להשיב על השגה זו. דלכאורה אלימתא היא. דהרי קיי"ל דלאו הבא מכלל עשה אע"פ שמשמעותו לאו מ"מ כיון שאינו מפורש בקרא ומכללא הוא דנפקא. אין לו תורת לאו. א"כ הכא נמי הרי כיון שאין הלאו מפורש בקרא אלא מכלל הוא דנפק"ל. אית לן למימר שאין עליו תורת לאו. ומיהו לכאורה נראה בפשיטות דהרמב"ם לשיטתו אזיל. עפמש"כ הר"ב תוס' יו"ט בפ"ז דבכורות מ"ג לדעת הרמב"מ ז"ל בפיה"מ בבכורות שם ובפ"ו מהלכות ביאת מקדש דס"ל דדוקא לאו הבא מכלל עשה אין לוקין עליו. אבל לאו הבא מכלל קרא שנאמר בלשון לאו הו"ל לאו גמור ולוקין עליו. ולכך ס"ל דגם על המומין שאין פוסלין אלא משום שאינו שוה בזרעו של אהרן. דנפק"ל ברפ"ז דבכורות מדכתיב כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן לא יגש וגו' דדרשינן מיני' איש ששוה בזרעו של אהרן הוא דבעי מומא. הא אינו שוה בזרעו של אהרן בלא מום נמי מיפסל. אם עבד לוקה עיי"ש. וסברתו ברורה דלאו הבא מכלל עשה תורת עשה עליו משום דהו"ל תולדת עשה. משא"כ לאו הבא מכלל לאו שפיר י"ל דחשיב לאו משום דתולדות לאו הוא. ותמיהני על הר"ב חות יאיר סי' קצ"ב שכתב על התוס' יו"ט שהוא דוחק נפלא וכ"ש הוא עיי"ש. ולא ידענא מאי קאמר מר. כי דברי התוס' יו"ט פשוטים כדכתיבנא. וא"כ הכא נמי כיון דעכ"פ לא כתיב בקרא לשון עשה אלא לשון לאו. ס"ל להרמב"ם ז"ל דחשיב לאו אע"פ שבא מכללא. אלא דצ"ע בזה מדברי הירושלמי ריש פ"ב דמע"ש וריש פרק בתרא דיומא דיליף התם דסיכה היא בעשה מדכתיב לא נתתי ממנו למת. איזהו דבר שמותר לחי ואסור למת הוי אומר זו סיכה עיי"ש. הרי דאע"ג דנפיק מכלל לאו. מ"מ ס"ל לירושלמי דתורת עשה יש לו. ולא חשיב לאו. והכי איתא נמי שם בפרק בתרא דמע"ש הלכה ה' עיי"ש. איברא דמזה לכאורה נסתרו עיקר דברי הרמב"ם ז"ל בזה. דהרי לפי הירושלמי עיקר קרא דלא נתתי ממנו למת בסיכה הוא דמיירי. ולא מכללא לחוד נפיק. וא"כ לשיטת הרמב"ם וסייעתו ז"ל הו"ל לאו גמור בסיכה. ואמאי קאמר בירושלמי דלא שמעינן מהך קרא אלא עשה. וע"כ טעמא משום שלא נאמר הכתוב אלא בדרך וידוי. וא"כ מזה ראי' מוכרחת לדעת רש"י והרמב"ן ז"ל. ותמיהני על האחרונים ז"ל שלא הדגישו בזה. ועכצ"ל דאע"ג דודאי לאו גמור הוא. מ"מ קאמר בירושלמי שהוא בעשה לענין שאין לוקין עליו. דלענין מלקות הוא דמיירי בירושלמי שם עיי"ש. וכבר הכריחו האחרונים ז"ל דלכ"ע אין לוקין על לאו דלא נתתי ממנו למת משום שיש לו תקנה שיאכל כנגדו. כמש"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ג ה"י מהלכות מע"ש עיי"ש. וכ"כ בחינוך מצוה תר"י דהו"ל כלאו שניתן לתשלומין מהאי טעמא עיי"ש ובפר"ד דרך מצותיך ח"ב מש"כ בזה. וא"כ אין מדברי הירושלמי שם סתירה לסברת התוס' יו"ט בשיטת הרמב"ם ז"ל. ולכאורה יש להביא ראי' לסתור סברא זו מסוגיא דפ"ק דיבמות י"א ע"א לפירש"י שם בד"ה בעשה עיי"ש. אלא דלק"מ דהרמב"ם ז"ל לטעמי' אזיל בפ"א מהלכות יבום הלכה י"ב דלא ס"ל כפירש"י עיי"ש ובמש"כ הה"מ שם. ובלא"ה הביאו הראשונים ז"ל שם בשם הר"ח ז"ל גירסא אחרת בסוגיא שם עיי"ש ורש"י שם לטעמי' אזיל בבכורות שם דגם כה"ג עשה הוא: אלא דאכתי קשה לכאורה מדאמרינן ביבמות פרק הבא ע"י נ"ו ע"ב והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת ויש לך אחרת שאע"פ שנתפשה אסורה ואיזו זו אשת כהן ולאו הבא מכלל עשה עשה עיי"ש. הרי דאע"ג דבקרא לא כתיב לשון עשה. מ"מ יליף מיני' עשה כלאו הבא מכלל עשה. וזה דמי ממש כההיא דפ"ז דבכורות שם. דהרי כשלא נתפשה אסורה בלאו דאחרי אשר הוטמאה. וא"כ קרא באיסור לאו מיירי. ואפי' הכי דייקינן מיני' לאו הבא מכלל עשה עשה מדכתיב והיא לא נתפשה הא אחרת אפי' נתפשה אסורה. ולסברת התוס' יו"ט הי' ראוי לומר דאחרת אפי' נתפשה אסורה באיסור לאו כמו בלא נתפשה דקרא. ואמאי קאמרינן דהו"ל עשה. אלא ודאי מוכרח מזה כדעת הרמב"ן ז"ל דכל דלא אתי אלא מכללא בכל ענין אין עליו תורת לאו ואינו אלא כעשה. מיהו נראה דגם מההיא לא תברא. דהנה התם אמר רבה אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עלי' משום טומאה ומשום זונה. ומתיב ר"ז והיא לא נתפשה אסורה ויש לך אחרת שאע"פ שנתפשה אסורה ואי זו זו אשת כהן ולאו הבא מכלל עשה עשה. ומשני אמר רבא הכל היו בכלל זונה כשפרט לך הכתוב גבי אשת ישראל והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת מכלל דאשת כהן כדקיימא קיימא עיי"ש. ומעתה אפשר לומר דודאי מעיקרא הוה ס"ד דר"ז לומר דגם כאן אמרינן דלאו הבא מכלל עשה עשה. משום דכל שאין הלאו מפורש בקרא ולא אתי אלא מכללא אין עליו תורת לאו אלא דין עשה יש לו. וכדעת הרמב"ן ז"ל. אבל רבא השיב לו דליתא דלא אמרינן לאו הבמכ"ע עשה אלא היכא שבא מכלל עשה דוקא. אבל הכא שבא מכלל לאו דינו כלאו גמור. והיינו דקאמר רבא מכלל דאשת כהן כדקיימא קיימא. כלומר דליכא למידק מהך קרא עשה. אלא לאו הוא דשמעינן מיני' מטעמא דכתיבנא. וכן כתב הריטב"א ז"ל שם וז"ל ופרקינן אמר רבא הכל היו בכלל וכו'. פי' דכי אמרינן והיא לא נתפשה אסורה וכו'. לא הוי לאו הבא מכלל עשה. אלא הכי קאמר היא בת ישראל אסורה וחשיבא טמאה דוקא בשלא נתפשה. דאילו אשת כהן סתמא מיקריא טמאה בין נחפשה בין לא נתפשה עכ"ל עיי"ש. מבואר מדבריו ז"ל דס"ל דרבא אתי לחידושי ולומר דאין זה לאו הבא מכלל עשה כבעלמא שיהא לו דין עשה. והיינו מטעם שנתבאר. וכן נראה מוכרח. דאל"כ ע"כ צ"ל דרבא בא לומר דאיסור אשת כהן שנאנסה לא מהך קרא דוהיא לא נתפשה דייקינן לי'. אלא ממילא ידעינן. משום דהכל היו בכלל זונה בין באונס בין ברצון. ואע"ג דבאשת ישראל גלי קרא לחלק בין אונס לרצון. מ"מ אין לך בו אלא חידושו ולא גמרינן מינה אשת כהן. וע"כ הא ליתא. חדא דא"כ מיעוטא דוהיא למה לי. ועוד דהרי ההיא דר"ז ברייתא היא. כמבואר בפ"ד דכתובות נ"א ע"ב. ומבואר שם בהדיא דמהך דיוקא דקרא הוא דנפק"ל איסורא דאשת כהן שנאנסה. ממיעוטא דוהיא. דדריש לי' למעוטי אשת כהן לאיסורא אפי' באונס. וא"כ אכתי הו"ל לאו הבא מכלל עשה עשה. ועכצ"ל כדכתיבנא: איברא דודאי מלישנא דרבא לא משמע הכי. דא"כ למה לו להאריך כ"כ ולומר הכל היו בכלל וכו'. הו"ל למימר בקיצור ובפשיטות דהכא כיון דמלאו קא נפיק לאו הבא מכלל לאו הוא והו"ל לאו ולא עשה. ועכצ"ל דהכי קאמר רבא. דלפי שרבי זירא פריך עלי' דרבה דקאמר דבאונם נמי לקי משום זונה. מברייתא דיליף אשת כהן שנאנסה לאיסורא מדיוקא דקרא דוהיא לא נתפשה. ומשמע דאי לאו הך מיעוטא הי' ראוי לומר דאפי' אשת כהן נמי שר"א באונס. וא"כ השתא נמי דמיעט קרא אין לנו אלא לאו הבא מכ"ע. ולאו הבא מכלל עשה עשה ולא לקי. והיכי קאמר רבה דלוקה. ועל זה השיב רבא דאי לאו דגלי קרא באשת ישראל דבאונס שריא ודאי דגם אונס בכלל זונה לגבי כהן. אלא דבתר דגלי קרא גבי ישראל דבאונס שריא הוה סד"א דגם בכהן לא הזהיר הכתוב אלא ברצון. ולזה הוא דאתי מיעוטא דוהיא לא נתפשה לאשמעינן דהך שריותא דקרא דוקא באשת ישראל הוא דאמרה תורה. אבל אשת כהן כדקיימא קיימא בכלל אזהרת זונה. והו"ל ממש במיעוטא דתזבח ולא גיזה בשר ולא חלב. דאע"ג דנראה כלאו הבא מכלל עשה. מ"מ אמרינן בפ"ב דבכורות ט"ו ע"ב דהגוזז והעובד בפסהמו"ק לוקה עיי"ש. והיינו משום דאהדרי' לאיסורא קמא. והכי קאמר קרא תזבח התרתי לך ולא גיזה. בשר התיר הכתוב ולא חלב אלא כדקיימי קיימי בלאו דלא תגוז ולא תעבוד האמור בקדשים. וכמש"כ התוס' בפ"ק דביצה י"ב ע"א עיי"ש. והילכך הכא נמי ה"ק קרא. היא לא נתפסה אסורה הא נתפסה מותרת. אבל אשת כהן כדקיימא קיימא ולא התרתי לך אפי' נאנסה. ולא יצאה מכלל לאו דזונה. אלא קיימא בלאו כדמעיקרא. והשתא לפ"ז מתבאר דאי לאו דאיכא הכא לאו דזונה. דמשמע בין ברצון ובין באונס. ודאי אפי' לרבא הי' ראוי לומר דוהיא לא נתפשה דמיעט אשת כהן. לא הוי אלא לאו הבא מכלל עשה דאינו אלא עשה ואינו לוקה. אע"ג דהך מיעוטא אצל איסור לאו הוא דכתיב. וא"כ מבואר דלא כסברת התוס' יו"ט אליבא דהרמב"ם ז"ל. וכן מתבאר מירושלמי בסנהדרין פרק ארבע מיתות ה"י דאפי' לאו הבא מכלל לאו אין לו אלא דין לאו הבא מכלל עשה דהו"ל עשה עיי"ש. וא"כ דברי הרמב"ן ז"ל מוכרחים. ושפיר השיג בזה על הרמב"ם ז"ל. ודברי הרמב"ם וסייעתו צ"ע טובא לכאורה: ולכן נראה לומר בכוונת הרמב"ם ז"ל. דודאי בכל לאו הבא מן הכלל קיי"ל שאין עליו תורת לאו ללקות עליו. לא שנא שבא מכלל עשה ול"ש בא מכלל לאו. והיינו משום דאע"ג דשמעינן מדיוקא דקרא איסור בדבר. אבל לא נתברר לנו מזה באיזה ענין נאסר הדבר אם באיסור לאו או באיסור עשה. וכיון שלא חש הכתוב להודיענו בפירוש באיזה ענין נאסר. אין לנו בזה אלא הקל שבאיסורין דהיינו איסור עשה. אבל כאן מענינא דקרא שמעינן דאית בה אזהרת לאו. דכיון שצוה הכתוב להתוודות ולומר לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת. שמענו מזר שהוזהרנו על ענינים אלו באזהרת לאו. כאילו כתיב בהדיא לא תאכל באונך ממנו ולא תבער ממנו בטמא ולא תתן ממנו למת. שאם לא הי' בדבר אלא איסור עשה. וא"כ אם הי' איסור זה כתוב בהדיא בקרא. הו"ל לקרא למיכתב תאכל ממנו בשמחה ותבער ממנו בטהור ותתן ממנו לחי. דמלשון זה הוה שמעינן בלאו הבא מכלל עשה. בשמחה ולא באנינות. בטהור ולא בטמא. לחי ולא למת. ולאו הבא מכלל עשה עשה. על זה הוה שייך להתוודות אכלתי ממנו בשמחה ובערתי ממנו בטהור ונתתי ממנו לחי. דהוידוי ודאי צריך שיהי' כענין המצוה שעלי' הוא מתודה. ומאחר שצוה הכתוב להתודות בלשון זה לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת. נראה מזה שהוזהרנו על ענין איסורים אלו באזהרת לאו. ומאחר שידענו בברור מענינא דקרא שהוזהרנו על זה באזהרת לאו אע"ג דלא נפיק אלא מכללא ודאי לאו גמור הוא. וזה מדוקדק היטב בלשון הרמב"ם ז"ל כמבואר להמעיין. וא"כ נסתלקה השגה זו של הרמב"ן ז"ל: והשתא לפ"ז ממילא מתורץ שפיר נמי מאי דקשיא לן לשיטה זו מדברי הירושלמי שהבאתי. דודאי שפיר הכריחו בירושלמי דשתייה בכלל אכילה. מדלא צוה הכתוב להתוודות אלא על האכילה לא אכלתי באוני ממנו. אע"ג דודאי גם שתייה אסורה באנינות. ועכצ"ל דשתייה נמי בכלל אכילה. דאין לומר דלהכי אינו מצוה להתוודות אלא על אכילה משום דשתייה נהי דאסורה ג"כ באנינות. מ"מ לית בה אזהרת לאו אלא איסור עשה בעלמא. ואם יתודה לא שתיתי באוני ממנו הו"ל אזהרת לאו לפי שיטת הרמב"ם וסייעתו ז"ל. דזה ליתא כלל. דאטו משום דלא הו"ל אלא עבירת איסור עשה לא יהא צריך להתוודות. ואם משום דא"כ הוה משמע דמוזהרין עלה באזהרת לאו. הרי יכול להתוודות בענין שלא יהא נשמע ממנו אלא איסור עשה. לומר שתיתי ממנו בשמחה וכיו"ב וכמשכ"ל. ומדלא צוה הכתוב להתוודות אלא על אכילה בלבד. ש"מ דשתייה בכלל אכילה ובוידוי דאכילה שתייה נמי בכלל: ועדיין יש להעיר בדברי רבינו הגאון ז"ל כאן. שכתב ולאנחות. דמשמע לכאורה דס"ל דעל כל ימי האבלות הזהיר הכתוב. דהכי משמע אנחות דהיינו ימי בכי ואבל. וכן מפורש בהדיא באזהרותיו שע"פ עשה"ד בדבור לא תחמוד שכתב שם ומעשר באבל וטומאה ולמתים עיי"ש. וזה תמוה דלא אכלתי באוני כתיב. דהיינו אנינות בלבד. וכן מבואר בכל דוכתי דלא אסרה תורה אלא דוקא באנינות. ולא בימי אבלו. וראיתי באזהרות הר"י אלברגלוני ז"ל שכתב ג"כ אזהרה זו לענין אבלות וז"ל ומעשר שני בלי לאכול באבלו עיי"ש. וכבר עמד בזה בנתיב מצותיך דף ק"ב ע"ב עיי"ש שנדחק בזה דלאו דוקא הוא. ואינו נכון כלל. ובפרט דמאחר דגם רבינו הגאון ז"ל כתב כן כאן וגם באזהרותיו שם. ודאי לא יתכן כלל לומר דלאו בדוקא הוא ולא דייקי בלישנא. אבל נראה דהדברים מדוקדקים. דידוע דעת הגאונים ז"ל וכן דעת הרי"ף ז"ל בפ"ב דברכות. ובפרק ואלו מגלחין דאנינות היינו אבלות. ומשום הכי ס"ל דאבלות יום ראשון הוא מדאורייתא. והיינו אנינות דכתיב בקרא. וקצת גאונים ז"ל ס"ל דאנינות דאורייתא היא שבעת ימים. והן שבעת ימי אבלות דכתיב בקרא ויעש לאביו אבל שבעת ימים. כמש"כ הרי"ף ז"ל שם עיי"ש. וכן מתבאר לפום פשטא דסוגיא סופ"ב דברכות ט"ז ע"ב דאנינות היינו אבלות. דאמרינן התם אמתניתין דתנן דרבן גמליאל רחץ לילה הראשון שמתה אשתו. מ"ט דרבן גמליאל. קסבר אנינות לילה דרבנן עיי"ש. הרי דקאי באבלות ונקט אנינות. ואע"פ שהתוס' הוקשה להם זה. ונדחקו לתרץ זה עיי"ש. אבל מדברי רש"י שם נראה דמפרש הסוגיא כפשטה עיי"ש. וכן כתב הרמב"ן ז"ל בתורת האדם בשם בה"ג והלכות פסוקות דאנינות ואבלות חד שמא וחדא מילתא נינהו. ועי' מש"כ שם הרמב"ן על זה. ובמש"כ תלמידי רבינו יונה ז"ל והרא"ש בברכות שם. ובפרק ואלו מגלחין אמרינן אבל אינו משלת קרבנותיו דתניא ר"ש אומר שלמים בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא אונן עיי"ש. הרי דמייתי מאנינות ראי' לאבילות. ובתוספתא פי"א דזבחים אמרינן אין אונן רשאי להביא זבחים כל שבעה. הרי דכל שבעת ימי אבלות קרי לי' אונן. ומזה מסתייע דעת הגאונים ז"ל. ועיקר יסוד דברי הגאונים ז"ל הוא מדאמרינן בר"פ ואלו מגלחין י"ד ע"ב אבל אינו נוהג אבלות ברגל דכתיב ושמחת בחגך. אי אבלות דמעיקרא היא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד וכו'. הרי דבאבלות איכא עשה והיינו אנינות דכתיב בקרא. וקרי לה אבלות. וכן כתב הבה"ג בהלכות אבל וז"ל והכין אמרו משם גאון דהיכא דשכיב לי' שיכבא ביו"ט ראשון וכו' אבל שכיב לי' שיכבא ביו"ט שני של יו"ט אחרון כיון דעיקר מררא יום ראשון הוא וכו'. דהכין אסמיכו רבנן דעיקר אבלות מדאורייתא יום ראשון הוא דכתיב ואכלתי חטאת היום. היום אסור למחר מותר. וכתיב ואחריתה כיום מר וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי דאנינות היינו אבלות. וכן תרגם אונקלוס על לא אכלתי באוני ממנו לא אכלית באבלי מיני' וכן בתרגום יונתן לא אכלית ביומי אבלי מיני'. וכ"כ הראב"ע ז"ל וטעם אוני כמו אבלי עיי"ש. ואף דאשכחן במתניתין דפרק נגמר הדין סנהדרין מ"ו ע"ב ולא היו מתאבלין אלא אוננין. שאין אנינות אלא בלב עיי"ש. וכבר הביאו ראי' זו תלמידי רבינו יונה ז"ל בברכות שם עיי"ש. וכן במס' שמחות פ"ד דקתני מתאבל ואונן לא מתאבל ולא אונן עיי"ש. וא"כ משמע דאונן לחוד ואבל לחוד. לק"מ דיש דינים באבלות שהם מדאורייתא להסוברים דאבלות דאורייתא. ויש דברים שאינם אסורים לכ"ע אלא מדרבנן. וכמש"כ הרמב"ן ז"ל בתורת האדם שם וז"ל נראה עוד שעיקר אבילות מן התורה אינו אלא בעידונין. כגון רחיצה וסיכה ותשהמ"ט ותפילין שהם פאר. ותכבוסת ותספורת דשמחה היא. ואבילות כשמה שלא יתעסק בדברים של שמחה אלא בדברי אבלות. וזהו אנינות שבלב שממנו למדו שלא יתעסק בדברים של שמחהה. אבל מנעל וסנדל ועטיפה אינן מן התורה. שלא אמרה תורה לענות ולצער נפשו ממנהג של כל העולם. לפיכך הקילו באלו עד שיקבר וכו' עכ"ל עיי"ש בדבריו ז"ל. והובאו בקיצור בטור יו"ד סי' שמ"א עיי"ש. ולזה אבלות דאורייתא קרו אנינות. משום דלא מיתסר אלא בדברים של שמחה ואין אנינות אלא בלב. כדתנן במתניתין דסנהדרין שם. ואבלות דרבנן דהיינו מה שהוסיפו מדבריהם להחמיר על האבל. קרו אבלות כדי לחלק ביניהם במקום הצורך. כמו גבי הרוגי ב"ד דקתני לא היו מתאבלין אלא אוננין. או במקום שצריך לפרש כדי שלא נטעה לומר דדוקא אבלות דאורייתא נוהגת בו ולא אבלות דרבנן. או להיפוך דוקא אבלות דרבנן אין נוהגת בו. אבל אבלות דאורייתא הי' מקום לומר שנוהגת בו. להכי קתני מתאבל ואונן או לא מתאבל ולא אונן. כמו בהנך דבמס' שמחות שם עיי"ש. אבל ודאי אנינות ואבלות חד שמא נינהו דאנינות נמי לשון אבלות היא. כן נראה פשוט לדעת הגאונים ז"ל ואכמ"ל בזה יותר. ועי' במו"ק כ"ג ע"ב בתוס' ד"ה ואינו אוכל עיי"ש היטב:

1 וְלַטָּמֵא

« ספר המצוות לרס"ג Positive Commandments ספר המצוות לרס"ג Laws of the Courts, Introduction »